“החייב”

אין ייאוש בעולם כלל

יש עניין שיתהפך הכול לטובה

(רבי נחמן מברסלב)

אין איך לתאר את מה שקורה בנפש לאחר שנעשה מהפך ביחס של כל המערכות אליי. לפני רגע, הייתי נכנס לבנק, מתקבל בברכה ובמילות הערכה: “וואו, בעל עסק בגיל כל כך צעיר?! עם מחזור עסקאות שנתי מצוין. בוא, אתה מוזמן לקומה העליונה, קומת העסקים”. אבל מהרגע שהעסק קרס והודבקה עליי תווית “החייב” או “חדל פירעון”, אפילו להיכנס לבנק כבר לא יכולתי. מדובר על שנים שבהן הופעתי בבתי משפט כנתבע על ידי המדינה, ולא היו לי שם או אישיות, אלא רק תואר אחד: “החייב“. זהו, זה מה שאני, רק “חייב” הנמצא על דוכן הנאשמים?!

המעמד הזה של “החייב” על ידי מדינת ישראל התנגש חזיתית בכל עולם הערכים שלי. איך אני, חנן, מפקד בצבא, משרת במילואים במסירות במשך שנים, דתי ציוני, אמון על ערכי “תורה עם דרך ארץ” ואזרח למופת, אבא לילדים ושכן טוב, פתאום מוצא את עצמי כחייב, נאשם, פושע?! באותן שנים שבהן הופעתי על דוכן הנאשמים הייתי מבחינת המערכת אותו החלק בגלגל המפונצ’ר שנמצא בתוך הבוץ למטה, זה שאין מה לדבר איתו. החלק ששייך לשולי החברה, זה שלא תורם אלא “חייב” למדינה. אם בפרקים הקודמים סיפרתי על “הסוד האפל” של עובר ושב במינוס עצום וחובות להוצאה לפועל ואני משדר כלפי חוץ כאילו “הכול טוב”, הרי ש-“הסוד האפל” הזה – להיות “חייב” העומד על דוכן הנאשמים – הוא הרבה יותר מכביד ומשפיל.

יום אחד, אחי, נדב, שידע בדיוק באיזה מצב אני נמצא, תפס אותי לשיחה ואמר: “תפסיק! אתה לא פושע ולא עשית שום דבר רע! מה בסך הכול עשית? ניסית לפרנס את המשפחה שלך בכבוד, פתחת עסק, עבדת במרץ ובמסירות יותר מ-16 שעות ביום – איזה פשע זה? אז נכון, העסק לא הצליח, ואתה צריך לשלם חובות, אבל בשביל זה לראות את עצמך כפושע או ‘חייב’? מה פתאום!” ( לפעמים לא צריך להיות פסיכולוג כדי להוציא אדם אחר ממצב נפשי מורכב).

זה אח, זו משפחה, זו התמיכה הנפשית שהייתי צריך באותו זמן. המילים של נדב היו עבורי כמים קרים על נפש עייפה. בחיפוש אחר פתרונות נעזרנו גם בחברים אוהבים, ובעזרת מירב, חברה טובה, שהיא גם דמות בכירה בשירות המדינה, הגענו עד למנהלת המחוז של ההוצאה לפועל, שניסתה לשכנע אותנו שאין מנוס מלהכריז על פשיטת רגל (באותו זמן הייתי משלם חובות עם ריבית של 11% וריבית דריבית – ממש שוק אפור בחסות המדינה), אבל אני לא הסכמתי להיות במעמד של פושט רגל. זה נוגד את עולם הערכים שלי והתעקשתי עד שברוך השם הגענו להסדר עם בית המשפט, ובשנת 2017 זכיתי לפרוע את החוב האחרון.

התקופה הזו לא עוזבת אותי עד היום. גם כשאני נכנס לבנק כמו שריף בשביל אחד הלקוחות שלי, אני לא שוכח את הזמנים ההם, שלא הייתה לי דריסת רגל בבנק. מבחינת המדינה זה כתם שממשיך ללוות אותי תקופה ארוכה. לפני כחצי שנה פתחתי חשבון בנק עסקי חדש, כמעט כל העובדים בבנק מכירים אותי כיועץ משכנתאות שנמצא בבנק בשביל לקוחות רבים, אך עתה אני הייתי על המוקד, מספר תעודת הזהות שלי הוא שנמצא על צג המחשב של הפקידות. אני מבחין בהתלחשויות של הפקידות: “אה, אני רואה שהיית ‘חדל פירעון’ בעבר”. בעבר המבטים וההתלחשויות האלו היו עושים לי חור בלב, אבל היום אני במקום אחר. עניתי בטבעיות: “אה, זה, השטות הזו מהעבר?! אם יש לכם בעיה עם זה, אין שום בעיה מצידי, אני פשוט אלך לבנק אחר”, כמובן שהדברים הסתדרו בסוף ברוך השם, אבל הכתם הזה פשוט נמצא שם.

כיום אני מוצא עצמי עובד כמעט 14 שעות ביום, יושב במשרד עד שעות מאוחרות ומכין תמהילים ללקוחות. ואני שואל את עצמי: מה מניע אותך? מה המקור לאש הבוערת הזו בקרבך שלא נותנת לך מנוח, לחזור הביתה מוקדם יותר, לשבת לראות איזה סרט או סדרה, לשים את המוח שלך בניוטרל לכמה שעות?! כשאני מדבר ונזכר בזמנים הקשים של ימי “החייב” אני מבין היטב:

מתוך הכאב מהעבר אני פועל בתחושת שליחות על מנת לגרום לכך שאף אדם לא יגיע למקום הזה בו יהיה “החייב”. כדי לכוון את הספינה הכלכלית של כל משפחה לחוף מבטחים פיננסי.

כיוון שאני ממוקד מטרה, רכשתי ועודני רוכש ידע ומיומנות לבצע שליחות זו ובגדול. מניסיון אני יכול לומר שאני פועל ואפעל לעשות הכול על מנת שמי שבא לקבל את עצתי – גם ילדיו ונכדיו ייהנו מפירות תובנות הייעוץ הכלכלי!

כל הזכויות שמורות לחנן צאיג